אירועים עתידיים

יום עיון "כדורגל זה לא רק משחק: הפנים השונות של האהדה"

תאריך: 
ד', 10/05/2017 - 14:00 עד 18:00

כדורגל זה לא רק משחק: הפנים השונות של האהדה

יום העיון מאורגן ע"י ביה"ס לחינוך ע"ש שלמה (סימור) פוקס ויתקיים בחדר 501, בית מאירסדורף, האוניברסיטה העברית, קמפוס הר הצופים.

נא לצפות בתכנית יום העיון לפרטים נוספים
 

 

סיכום יום עיון "כדורגל זה לא רק משחק: הפנים השונות של האהדה"

התקיים ביוזמת ובחסות בית הספר לחינוך ע"ש שלמה (סימור) פאקס

באוניברסיטה העברית ביום 10-5-17

מושב פתיחה
משה טטר: פתיחה

כדורגל הוא תופעה תרבותית רחבת היקף שמשקפת בין השאר נורמות וערכים. אהדה מחזירה לילדות, מאפשרת פעם בשבוע להיות ילד ולחוות ילדותיות. האהדה היא לא בהכרח הנאה, יש הרבה רגעים וזמנים של סבל. את ההתרגשות והחוויה של האהדה מאפיין הדובר במספר נקודות מיוחדות על בסיס התנסותו כאוהד, ובעיקר: הפיכה של תוצאה; הקבוצה השנואה מפסידה; ההתרגשות בזמן עד פתיחת המשחק; הטקסים החוזרים לאורך שנים; פגישה עם עמיתים, חיבוק חזק אחרי גול; ניצחון או הפסד בלי פרופורציה; זיכרון של אירוע או משחק משמעותי.

00:08:40
עדנה לומסקי פדר: על הספר'כדורגל שייך לאוהדים'

 לאחר פתיחה שנגעה בהתפתחות המקצועית של תמר לאורך השנים, ובהיעלמותה למעשה של "המגמה לסוציולוגיה של החינוך" בבית הספר לחינוך, התייחסה הדוברת, לפן המגדרי בתופעת האהדה בספר "כדורגל שייך לאוהדים". היא השוותה את האוהדות לחיילות בתפקידים "גבריים" בצבא וזאת מתוך הנחה שהצבא בדומה לשדה האהדה היא זירה היפר גברית, ובשתי הזירות נשים חוצות גבולות מגדריים. בשני המקרים הנשים מאמצות פרקטיקות גבריות בניסיון להוכיח את עצמן כשוות ולזכות בהכרה. אך לצד הדמיון ההשוואה מלמדת כי בהבדל מאוהדות, החיילות בזירה הצבאית (למרות שנכנסות לזירה הגברית בחסות המדינה) מתמודדות עם התנגדות קשה וזוכות ליחס עוין ולעיתים אף משפיל כאשר הן צריכות להוכיח את עצמן כל הזמן בפני הגברים. את ההבדל בין הזירות ניתן להסביר בין השאר בכך שבעוד שבשדה האהדה ה"אחר" של אוהד הכדורגל מולו הוא מעצב את זהותו הוא לא האישה אלא האוהד של הקבוצה המתחרה לא כך הדבר במקרה של החיילות. האישה בצבא היא האחר אל מולה הזהות הצבאית הגברית מכוננת ולכן החיילות הקרביות מהוות איום על הזהות הגברית ומערערות על המיקום שלהם בהיררכיה המגדרית. החיילת הקרבית מסכנת לא רק את גופה (שלא כך בשדה האהדה) אלא גם את הסולידריות הגברית. לכן, הדוברת מציעה שלאורך זמן הסיכוי של נשים לפרוץ את הסולידריות של האוהדים הגברים גדול יותר מאשר סיכוייהן של הנשים בצבא לפרוץ את אחוות הלוחמים הגברית.

00:24:20
משה צימרמן היהודי היציע האצטדיון

את הכדורגל מבינים היום (גם) במסגרת של היסטוריה חברתית והיסטוריה של התרבות. הדובר מעלה נקודות הקשורות לייחודיות של המשחק והאהדה בעיקר בסוגיה של האם משחק הוא זה רציני? בעקבות התזה של הוייזנגה בספרו "האדם המשחק", הדובר מסכם שהלא רציני הוא רציני; האהדה בונה קהילה מדומיינת וממשית ויוצרת תודעה וזהות קולקטיבית. בהמשך, הדובר מתייחס לנושא של יהודים וספורט בגרמניה אותו הוא מפתח בספר החדש. בהקשר זה הוא דן במוסכמה המוטעית שיהודים וספורט, ובכלל זה כדורגל, מנוגדים כמעט מדרך הטבע. הגוף היהודי בציונות נידון במסגרת המושג יהדות השרירים. לפני מלחמת העולם השנייה הייתה נוכחות קונקרטית\ביצועית וסימבולית של יהודים בשדה האהדה. מביא דוגמאות מעניינות להתעמרות, מתחילת שנות השלושים, של המשטר הנציונל-סוציאליסטי בספורטאים וגם באוהדים. אנטישמיות מתקיימת גם בתנאים בהם היהודים הם מדומיינים ולא נוכחים ביציעים, אך בתנאים מסוימים האהדה יכולה גם להגן על האוהדים.

*******

שער 1: מגדר האהדה
00:55:30
אפרת נוי האם אני אוהדת אוטנטית? מחקר אוטואתנוגרפי

נוי מציעה את האוטואתנוגרפיה כמתודולוגיה בעלת ערך מחקרי לחקר אהדה. מדובר בגישה שמטשטשת את התפר בין החוקר\ת למושא המחקר; ובמבט מחקרי המודע לעצמו שחושף את הפנים התרבותיות והחברתיות של הניסיון של החוקרת שממנו אפשרת לחלץ תובנות תאורטיות. התרומה למחקר נובעת בין השאר מכך שהאתנוגרפיה מערערת את הידע הפוזיטיביסטי; מאפשרת את ההנכחה של הגוף כשחקן העיקרי באהדה, ומבוססת על מבט כפול מבפנים ומבחוץ שחושף היבטים סמויים של הסוגיה הנחקרת. האוטואתנוגרפיות אותן היא מנתחת נכתבו על ידי שלוש אוהדות-חוקרות של הפועל קטמון ירושלים שנבחנות זו מזו בגיל, בהקשר החיברות, במעמד אקדמי וכו'. הניתוח מגלה את ההדרה של נשים אוהדות והצורך התמידי שלהן לתת דין וחשבון לעצמן ולאחרים על אהדתן, את המשמעות של הליכה בנתיבים שונים של אהדה ובשימוש בפרקטיקות שונות בעשיית אהדה. ההרצאה מסתיימת בטענה שלנשים יש לגיטימציה לתבוע שייכות מלאה למועדון ובשדה האהדה.

01:10:07
תמר רפופורט: נשים עושות אהדה בדרכן

נושא ההרצאה הוא נשים בשדה האהדה, איך נשים עושות וחוות אהדה. המחקר שליו מסתמכת ההרצאה, בדומה לזה של אפרת נוי, נעשה בקבוצת הכדורגל הפועל קטמון ירושלים. נקודת המוצא שלו היא שאהדה היא עשיה מגדרית לצד הנחה שמודל האהדה הוא גברי ואין מודל אהדה לנשים. לאחר שהתייחסה לכך שאהדה היא שפה זרה - לא ילידית במקרה של נשים שעושות אהדה בזירה היפר גברית, הדברים נגעו במלכודת האהדה של הנשים: חריגה מהתנהגות המוגדרת נשית מסמנת אותן כנשים לא תקינות, ואילו דבקות בהתנהגות כזו מגדירה אותן כאוהדות לא אוטנטיות. בהמשך הוצג המושג passing כעדשה התאורטית דרכה חשף המחקר שלוש פרקטיקות של אהדה: מימזיס, חיקוי חלקי ונוכחות. המסקנה הנובעת מניתוח הפרקטיקות היא כי נשים עושות אהדה בדרכן. עקב היותו של האצטדיון "אזור הרשאה" הנשים נהנות בו ממרחב נשימה דווקא בגלל שהן "לא נושאות על הגב" תקדימים היסטוריים תרבותיים וביוגרפיים של אהדה. כלומר, יש להן באצטדיון הרשאה לנוח ולהרפות מעשיה מגדרית של נשים מחוץ לשדה האהדה.

01:28:20
ניצה ברקוביץ: מה ניתן ללמוד מחקר נשים אוהדות?

עשיית מגדר ואהדה מעצבים, מכילים זה את זה. את האהדה של נשים אפשר להבין באמצעות מושג הזרות ואותה יש להבין בהתאם להקשר – התנאים שמחזקים או מחלישים חוויה של זרות והדרה. הדוברת מתייחסת לשלוש תיאוריות מרכזיות של זרות ומגיעה למסקנה אומרת שבאופן פרדוכסלי ללא ניתן לקטלוג והלא קבוע יש לו כוח ליצור כאוס. מי שלא משתתף באהדה מוציא את עצמו ומוצא מ"שפה הפנימית" של האהדה. הדוברת מצינת את חוסר העניין המכוון שלה בספורט אותו היא מפגינה כפרקטיקה מגדרית. מציעה שאת המושג של passing שמשמש עדשה לתמר בחקר אהדת נשים ניתן להרחיב עוד ולחשוף כך יסודות פורמטיביים בחקר עבודת האהדה של נשים. תוספת חשובה בהרצאה אומרת שלדיון על אהדה ומגדר יש להוסיף את מושג המיניות: בעקבות בטלר, ניתן לעשות פרובלמטיזציה למושג ה"אהדה האוטנטית", ולברר אותו באמצעות דיון תאורטי במופע של "דרג קווין" או טרנסג'נדריות בכיוונים שונים: 1)האם מדובר במחוז חפץ לא מושג שיש לשאוף אליו, או מודל שניתן לשחק אתו ואותו? ביצוע מופע 'דראג קווין' בהשאלה לאהדה חושף את ההיבטים הפרפורמטיביים של עשיית אהדה שניתן לשנות אותה באמצעותו ולייצר גרסאות נוספות שלו תוך כדי ביצוע עשיית המגדר. 2) האם מדובר בהתחזות המוגבלת בזמן ובמקום שאינה מתכוונת לתעתע ולהוליך שולל, אלא מנכיחה בו זמנית את שני המגדרים, שהאחד איננו יותר אמיתי מהשני? או 3) שמדובר בטרנס ג'נדריות ביצוע של מופע מתמשך? של מי שרוצים ולעיתים אף מצליחים כמעט לבצע passing מושלם?. בהמשך מתייחסת ברקוביץ להיבט מרכזי אחר של מיניות בחקר מגדר ואהדה דרך ניתוח האהדה של גברים בכדורגל הטורקי (שמופיע בספר "כדורגל שייך לאוהדים"). ניתוח המאמר של נוהראט מעלה תופעות של גיחוך והלעגה של גברים מהקבוצות היריבות כנקבות שלא קשורות בהכרח להומוסקסואליות. הדיבור על מיניות ועל האקט המיני מגדיר את הדובר כגבר אמיתי. המעניין הוא שזה יותר מהומופוביה פשוטה. ולא בין הומו לגבר סטרייט, אלא בין אנשים בהתאם לנטייה המינית שלהם שנקבעת על ידי המין של אובייקט התשוקה שלהם. העובדה שהדובר שותף (בשיר) בביצוע האקטים המיניים עם הגבר השני לא הופכת אותו להומו, אלא לגבר אמיתי שה שחודר ולא הנחדר (הגבר הנשי).

******

שער 2: ילדים וכדורגל – אוהדים ושחקנים
01:44:00
דפנה גולדשמידט: נשים משחקות כדורגל בקטמון

הדוברת תארה את העבודה הספורטיבית\חברתית הענפה, המחויבת והמרשימה של "הפועל קטמון ירושלים" עם שחקניות כדורגל -- ילדות, מתבגרות ונשים – שמהווה חלק אינטגרלי מסדר היום של הקבוצה. הפעולות השונות שמקיפות אוכלוסיות שונות בירושלים, מחברות בין ממד של תחרותיות והשגיות לבין ממד חברתי.

01:56:00
טלי פרידמן "התאהדות" – מילד לאוהד

הרצאתה של טלי פרידמן עסקה ב"התאהדות" - מושג שטבעה החוקרת לתיאור וניתוח האופן בו ילדים הופכים לאוהדים כבר מגיל צעיר מאד. במרכז הדברים עומד הגוף כמקור וכסוכן לרכישה ולהקניה של פרקטיקות האהדה. למידה זו מתבצעת בשדה האהדה עצמו אך גם בזירות אחרות (המשפחה לדוגמה). הדוברת הציעה את מושג ההביטוס של בורדייה כמסד תיאורטי לחקר ההתאהדות, והציגה באמצעותו את הפדגוגיה הסמויה העומדת ביסוד למידת האהדה הכוללת הקניה רכישה והטמעה של ידע גופני ושל התחושות הגופניות והרגשיות שטמונות בפרקטיקות האהדה. ההרצאה לוותה בצילומים שהמחישו את הגופניות של האהדה ואת החיקוי כפרקטיקה מרכזית של למידה.

02:14:00
מוטי נייגר התאהדות על תנאי – בגידה ונאמנות

הדובר הביא את הספור האישי שלו כמעין הוכחה לכך שניתן לנצח את הקלישאה המוכיח שקבוצה כן מחליפים: המעבר שהוא עשה בין להיות אוהד של בית"ר ירושלים, קבוצת ילדותו לה היה נאמן במשך הרבה שנים, להפועל קטמון ירושלים קבוצת בגרותו. על המעבר אחראי, לדבריו, בנו שפתח את עיניו לגזענות הפושה בבית"ר שמנוגדת לתפישת עולמו האנטי-גזענית. הספור האישי הוא דוגמה לסוציאליזציה הפוכה (בן שמשפיע על אביו), למקום של ערכים באהדה, לתפקיד המרכזי שמשחקת ההתאהדות בגיל צעיר שמנווטת את האוהד לקבוצה מסוימת. לבסוף ציין נייגר שתהליך ההמרה שלו את הנאמנות מקבוצה אחת לאחרת גם אם בתחילה רציונלי בעיקרו לבש במשך הזמן ממדים רגשיים וגופניים סוחפים שבאים לידי ביטוי באהדה הסוחפת שלו לקטמון. לסיכום, ההרצאה מראה כי ניתן לייצר אהדה לקבוצה גם בגיל מבוגר ולהתיק את הביטוס האהדה לקבוצה אחרת על בסיס ערכי.

02:20:10
יעל נתיב אהדה זה גוף

את ההרצאה פתחה נתיב בטענה שזירת הכדורגל הגברית הפוכה בתכלית לסטודיו המחול כמעט מכל בחינה שהיא: הראשונה היא צפופה ורעשנית, בשרית ויצרית ומתרחש בה מופע אינטנסיבי שבטי-קולקטיבי כפול, של שחקנים ואוהדים כאחת, אך זירת הריקוד חסרה את כל אלה. בהמשך הציעה נתיב שני כלים מושגיים שיכולים לסייע בהבנה של מהי אהדה, אופיו של הגוף הגברי-האוהד והתאהדות: אמפטיה קינסטטית-סומאטית והגוף הטרנסגרסיבי (לקוח ממשנתו של ג'ורג בטאיי). המושג הראשון מתכוון לזיקות פיזיות בינ-גופיות שמתהוות בקהל שחווה חוויה סנסואלית סומאטית של קרבה ואינטימיות לגופים הנעים, תוך השתתפות גופנית במה שמתרחש לנגד עיניו. חוויה כזו של אמפטיה שמתרחשת בין הגופים של האוהדים לשחקנים ובקרב האוהדים עצמם עומדת ביסוד תהליך ההתאהדות. תהליכי הלמידה הסומאטיים משעתקים למעשה גבריות הטרו-נורמטיבית ובינריות מגדרית מסורתית האופיינית לזירת הכדורגל, אבל לפי נתיב לא רק. בנקודה זו היא מתעכבת על מאפיין נוסף של אהדה שכמעט ולא מדובר בספרות. הכוונה למצבים ותחושת של עודפות חושית ורגשית, ושל פגיעות וארוטיות בקרב אוהדים המייצרים כוח חברתי של יחד שנובע מתוך הפגיעות הגופנית והאמוציונליות של האהדה. מצבים כאלה מייצרים את גוף הגברי כ"חומר מחוץ למקום" ומאפשרים פוליטיקה מגדרית אחרת שלו. את ההרצאה סגרה נתיב בהצעה האומרת שמסגרת החשיבה על אמפטיה קינסטטית-סומאטית וגופים טרנסגרסיביים מאפשרת גם לדבר על הממד האתי, האידיאולוגי והמוסרי של האהדה כנובעים מתוך החוויה הגופנית.

******

שער 3: גזענות ואנטי גזענות באהדת כדורגל
02:42:35
יצחק אלפסי "בירה עם ז'בוטינסקי": חזרה לערכים לאומיים ליברליים בבית"ר נורדיה ירושלים .

דבריו התייחסו לתהליך הבניית הזהות של מועדון בית"ר נורדיה, של האוהדים שבדומה לקטמון הוא בבעלות האוהדים.
אלפסי נשען בעיקר על ספור האישי שלו בדיון על הגורמים שהביאו להקמת נורדיה. אלפסי נולד לתוך "בית"ר ירושלים" ולפני שנים מעטות נפרד ממנה (לפחות זמנית) עקב מה שבית"ר מייצגת, והפכה למזוהה אתו – גזענות ואלימות. נקודת השבר שלו התרחשה בחורף 2013 בעקבות התפרעויות של אוהדי "לה פמיליה": כאשר שחקנים מוסלמים צצ'נים הובאו לשחק בקבוצה פגשו האוהדים מופע של בריונות, ובעקבות זה הרבה מהאוהדים הנורמטיביים הצביעו ברגליים. הדובר מדגיש שהוא חווה תחושה של אובדן הבית אבל לא תחושת התנתקות מבית"ר, והסמלים המקוריים של המועדון. הקמת נורדיה – שהוא משמש כמנהל שלה – הצריכה הגדרה של זהות למועדון, אתוס מכונן, באמצעות הבהרת ערכים משותפים שיביאו להתחברות רגשית שלהם אליו וביניהם. המהלך האידיולוגי של נורדיה היה חזרה לערכים הבסיסיים של בית"ר שבמרכזם הרעיון של לאומיות-ליברלית של ז'בוטינסקי: אידיולוגיה שוויונית שמעמידה את הפרט במרכז לצד מימוש הצורך בשייכות לכלל, לקבוצה וללאומיות. לטענתו, הפלטפורמה של שוויון אזרחי עומדת בניגוד לגזענות והדרה, ומעבירה את המסר המרכזי של הקבוצה. המטרה של הקבוצה (מלבד לנצח) להחדיר לציבוריות הירושלמית את רעיון הלאומיות הליברלית ולעשות שינויים בירושלים.

02:59:10
אורי כץ מהי גזענות ואיך ממשים אותה בקבוצת כדורגל?

מציג דילמה שהפכה להיות אולי המרכזית ביותר בהקמה ובהמשכיות של קבוצת כדורגל בבעלות אוהדים: האם זוהי "רק קבוצת כדורגל" או "יותר מקבוצת כדורגל" (דבר המתבטא בעיקר בעשייה חברתית וקהילתית). על פי רוב, הויכוחים הללו הסתיימו בפשרה שעיקרה – "גם וגם". קרי, הערכים עליהם מושתתת הפועל קטמון ירושלים מסייעים להצלחתה המקצועית של הקבוצה ולהיפך. המודל הזה מתאפשר הרבה בזכות היותה אלטרנטיבה לבית"ר מבחינה ערכית, כך שקידום ערכים של התנגדות לגזענות ממוסגר כחלק מהאופי הבסיסי והקונצנזואלי של המועדון. אלא שאת האוהדים לפיהם הפועל קטמון היא "רק קבוצת כדורגל" ניתן לאפיין בעיוורון גזעי ובתפישה פשטנית של גזענות, ואילו האוהדים שמקדמים את התפישה לפיה הפועל קטמון היא "יותר מקבוצת כדורגל" מבקשים לבנות מועדון אנטי גזעני מיסודו, שנלחם בגזענות גלויה וסמויה תוך עשייה אקטיבית. הויכוח הזה הודגם בהרצאה באמצעות ניתוח הדיון הפנימי בין אוהדי הקבוצה על גיוס שחקן ערבי. גם כאן ניצח המודל של "גם וגם" שאיננו אלא נצחון של הגישה האנטי גזענית המיוצגת על ידי התפישה שהפועל קטמון היא "יותר מקבוצת כדורגל".

03:17:40
תום פסח מהו ביחס בין גזעניות לאתניות

מתייחס בפתיחה לשכך שהמושג גזענות הוא עמום ואפילו מתעתע, רב מופעים ותפישות. ניתוח חוק הגזענות בחברה הישראלית מלמד לפי פסח שהגדרת המושג התרחבה ומתייחסת לא רק לגזע אלא גם אתניות. הבעייתיות בכך היא שחוק הגזענות מתמקד ביחידים ובכוונותיהם, ובהערכה עד כמה הכוונות ומעשי הגזענות הם קיצוניים (וראויים לעונש). הבעייתיות ב"גזענות עיוורת צבעים" שהיא משמרת את ההדרה ה"גזעית" מונעת התנגדות לשינויים נרחבים ומייצרת דיבור גזעני פחות בוטה. גזענות כזו מייצרת מנגנונים המשמרים את הגזענות באמצעות הצדקות, התחמקויות והסחות המונעות התייחסות מוסרית ישירה לתופעת הגזענות. הטיפוס השני של גזענות הוא "גזענות מוסדית" שפושה בחסות מוסדות והבניה של אפליה ממוסדת. המשגה אלטרנטיבית של גזענות הציע מקס וובר שלטענתו אין משמעות ל"גזע" אובייקטיבי, לטעמו האמונה במוצא משותף היא החשובה. חקר הגזענות לדידו של וובר הוא חקר הדרך בה קבוצה סוגרת את עצמה, יוצרת גבולות על בסיס מאפיינים אתניים משותפים בד בבד עם הדרה של קבוצות אחרות והתרחקות מהן. מכאן, חקר הגזענות צריך לעסוק בסגירה, מתי, איך ומדוע מתרחשת סגירה אתנית.

03:33:20
יונתן כהן: אוהדים בעיני המדיה. מראיינת טלי פרידמן

טלי פרידמן מראיינת את יונתן כהן בכמה נושאים: החוויה ומעשי האהדה שלו, הקשר בין היותו שדר ומגיש תוכניות ספורט להיותו אוהד שרוף של הפועל ירושלים ומאוחר יותר של הפועל קטמון ירושלים, ועל ההשפעה של הספר "כדורגל שייך לאוהדים" על תפישתו את האהדה. יונתן כהן דבר בהתלהבות סוחפת על המקום המרכזי שאהדתו את קטמון תופשת בחייו, אודות החשיפה של שדרני כדורגל, והדחיפה שקבל ללמוד לימודים גבוהים בעקבות קריאת הספר. קטמון עבורו, לדבריו, היא מפעל חיים שחוץ מהמשפחה היא הדבר העיקרי שהוא חושב עליו. בתחילת העונה כשהקבוצה לא הפסיקה להפסיד הוא ממש לא נרגע. את האהדה שלו מחזק המפעל החברתי, והוא מקבל למועדון כל אחד ואחת שאומרים שהם אוהדי קטמון, מבחינתו אף אחד לא צריך להביא הוכחות לכך.